רשמי תלמידים
קטע מיומנה של עדן זברוב, י"ב 5
מה שיפה בזיכרונות הוא שאתה יכול לבחור.
הגענו לקיילצה, הוצאתי את המצלמה והתחלתי לצלם את הנוף המרהיב.
הדימיון מתחיל לעבוד שעות נוספות: יער, אבנים, פרחים, עצים.
ואז הדריכה אומרת "כאן טבחו ב-45 ילדים".
המוח שלי צועק לי "תפסיקי, תפסיקי לצלם! מהמקום הזה את בטוח לא רוצה זיכרונות!".
הגוש בגרון כבר נבנה לי, אי אפשר להפסיק לבכות.
אם עד עכשיו לא ידעתי מה הוא רוע, אז עכשיו אני עומדת מולו. אני עומדת מול קברי אחים של ילדים,
של מבוגרים והמשותף להם הוא שכולם יהודים.
בזמן שהמדריכה מספרת על ישראל בן ה-6 שמת מידי הנאצים בטבח, אני שרה התקווה בלב, בשביל אותם היקרים שלעולם לא יוכלו לעשות זאת.
מילה אחרי מילה:
"שנות אלפיים, עיר ציון, נפש יהודי הומיה"...
וכל מה שאני רוצה זה להשקות את האדמה בדמעות שלי ולהאמין שיום אחד יצמח שם פרח,
במקום שבו קברו אנשים.
למרות העצב, אני גאה! גאה להיות חלק ממסע הנקמה שלנו כעם יהודי! לעמוד יחד עם 130 חברי למשלחת יהודים ויהודיות באדמה שבה החיים היו מתנה
והמוות היה רגיל.
קטע מיומנה של שחר הרוש, י"ב8
נכנסו לאושוויץ, עטופים במיטב בגדינו ובכמות בלתי מבוטלת של שכבות ולמרות זאת עדין קפאנו מקור עד לשד עצמותינו.
אני וחברתי החלטנו להתחבק כדי לחמם אחת את השנייה, תוך מספר רגעים הצטרף עוד ילד לתוך החיבוק ועוד ילד ועוד ילד עד שמחיבוק קטן הפכנו לחיבוק ענק של כיתה שלמה. תוך כדי נזכרתי במילותיה של עדה, המדריכה, שסיפרה לנו שכך גם האסירים היהודיים במחנה היו מתחבקים במטרה לחוש מעט חום.
כאילו הגורל רצה להמחיש לנו איך הרגישו בני עמנו בקור כה מקפיא כשפיסת בד דקה אחת בלבד עוטפת את גופם הרזה והצנום.
צעדתי ברחבי השטח העצום מנסה לעכל את גודל המקום ואת גודל האסון, מנסה להבין איך בני אדם בדיוק כמוני ניהלו את בית החרושת למוות הזה כאילו היה משחק עבורם.
בהיתי בויטרינות מלאות בנעלי ילדים קטנים למול עיני וניסיתי לדמיין, באמת שניסיתי לדמיין, כפות רגליים קטנות ויחפות רצות ומתפללות לחייהם, אך לא הצלחתי. לא הצלחתי לדמיין כמות רוע כה עזה שתוכל לנסות לפגוע בילד קטן ותמים שעדין לא הספיק לחוות אפילו מעט מחייו.
צעדנו באושיוץ עם דגלי ישראל בראש מורם כשגופינו זקוף בגאווה, אומרים בלי מילים ניצחנו. שרנו את התקווה בקול גדול ועיניים דומעות מהתרגשות אל מול מפעל המוות האכזר. מבהירים לעולם עם ישראל חי וקיים.
קטע מיומנו של טאי קהת, י"ב8
היה מסע קשה, אין ספק בכך.
מיער הילדים לאושוויץ-ברקנאו, לגטו ורשה, למיידנאק. המסע הזה היה רצוף במראות ובסיפורים מחרידים.
חוויית המסע השפיעה עליי באופן שלא ציפיתי אליו.
התחברתי יותר לעם שלי בכלל ולמשפחה הרחוקה שלי שאותה לא הכרתי בפרט, כאב לי על הזוועות שעברו וכאב לי לחשוב על מצבים שהמשפחה הקרובה שלי הייתה צריכה לסבול כך ואיך אני הייתי מסוגל בכלל להתמודד עם דבר כזה.
אז כשהגענו לטרבלינקה ביום האחרון אני חיפשתי תקווה, מסר קטן שיהיה בסדר, ושלמרות כל הזוועות העם היהודי והמשפחה שלי עומדים בגאווה ונשארים איתנים. ואני קיבלתי את הניצוץ שלי.
בטקס האחרון למסע, שרו את השיר "מחכה". ובזמן השיר אני הסתכלתי על צמרות העצים הצבועים בירוק ובחום, העלים מרצדים ברוח. מדי פעם ציפורים הגיחו מבין העצים אל השמיים, ועפו רחוק אל האופק עד שנעלמו מעיניי.
אם במקום כה נורא החיים יכולים להמשיך, גם אנחנו יכולים. לא לשכוח, חס וחלילה לשכוח. אבל להתחזק, ולעמוד איתנים בחיים. בכיתי בפעם האחרונה בזמן השיר, אבל הפעם בגב זקוף, בראש מורם, עם דמעות על לחיי וחיוך רחב מרוח על פניי. כי זה יבוא, כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו.
קטע מיומנה של שקד אטיאס,י"ב8
היום זהו היום האחרון למסע.
אני יושבת באוטובוס ותכף יוצאים בדרכינו אל מחנה טרבלינקה. אתמול בשיחת הכיתה שוחחנו על המחנה מיידנק ששהינו בו, כל אחד שיתף את החוויה שהייתה לו. המחנה היה מחריד, נכח שם שטח כה גדול ועצום, מרחב ירוק שכולו נמצא בלב העיר.
אנשים הולכים לידו ברחוב, בתים מציפים את המחנה מסביב, חיים רגילים של אנשים גויים פולניים ממשיכים כרגיל.
עולות בי כל כך הרבה שאלות על אותה תקופה.
איך אפשר לחיות כרגיל כשחלונות בתיהם משקיפים אל מחנה ההשמדה ולא להושיט יד לעזרה עבור היהודים ואף לחלק מהפולנים ששהו שם גם?
איך אפשר לשמוח ולחגוג כשקורים כל כך הרבה זוועות מסביבך?
איך אפשר להמשיך כיום לחיות שם גם לאחר שהמלחמה הסתיימה?
אינני מבינה איך ליבו של האדם יכול להיות כה רשע ואכזרי.
אך אני כן מבינה דבר אחד. וזהו הגאווה להיות יהודי.
הגאווה שאנו כאן עד היום, למרות חריצות הגורל של יותר מ6 מיליון יהודים. זו הגאווה לעמוד ולומר לעולם לא עוד.